רקדניות בטן
ראשי  |  הופעות  |  חוגי ריקוד  |  סרטונים  |  רשימת רקדניות  |  מאמרים  |  מה חדש?  |  אודות  |  יצירת קשר  |  English 
רקדנית בטן

רקדנית בטן רקדנית בטן

פמיניזם וריקוד בטן / אנדריאה דיגון

(המשך - חלק שני)
פמיניסטיות ורקדניות בטן הינן בנות ברית טבעיות בדרכים רבות. פמיניסטיות רגישות במיוחד לדיכוי הביטוי הנשי על ידי מערכת הציפיות הפאטריאכאלית. פמיניסטיות, כמו רקדניות בטן, רגילות לכך שאין מבינים אותן. בעוד שרקדניות בטן נתפסות לעיתים קרובות כאקסהיביציוניסטיות או לא מוסריות מבחינה מינית, פמיניסטיות מתוייגות לעיתים קרובות כשונאות גברים, לסביות, ראדיקליות, שתלטניות ומתחסדות. פמיניסטיות מודעות במיוחד לכך שהדימוי הציבורי של נשים יכול להוליך שולל, ושלעיתים קרובות מסתתר סיפור שונה מאחרי ה´סיפור´ המוכר בציבור. כמו כן, פמיניסטיות רגישות גם לצורות השונות של הביטוי הנשי, וערות לקושי של החברה להקשיב לביטויים אלו.
מאמר זה מהווה דגימה קצרה של חלק מהדרכים בהן החשיבה הפמיניסטית יכולה לתרום לנושאים החשובים לרקדניות הבטן. המחשבה הפמיניסטית תומכת בכמה אופנים בנתיב שסלל ריקוד הבטן בעולם המערבי, עבור הנשים המערביות. אבל בנוסף, מציבה דרך חשיבה זו שאלות קשות בפני רקדניות הבטן – אשר מחייבות אותן לבדוק האם דרך ביטוי מאוד נשית זו אינה תורמת לדינמיקה הפטריאכאלית אשר בסופו של עניין חותרת תחת מקור הכוח שלה עצמה.

פמיניזם וריקוד בטן
פמיניזם הינו, בבסיסו, רצון להזיז את העולם לכיוון התנהגות טובה יותר כלפי נשים; הפמיניזם בדרך כלל מבוסס על הרעיון שעולם טוב יותר לנשים יהיה טוב יותר גם לגברים. אבל לפמיניסטיות יש גישות שונות מאוד לגבי מקורותיו של חוסר השוויון המיני בחברה שלנו ולגבי הדרכים לפתרונו. בעוד שחלק מהפמיניסטיות מתמקדות בנושאים כלכליים וחוקתיים, אחרות מתמקדות בנושאים תיאורטיים יותר, כמו הדרך בה אנו מגדירים ´גברי ו´נשי´, והאם הגדרה זו הינה טבעית או מעוגנת כקוד תרבותי. כמו כל תנועה פוליטית או אינטלקטואלית אחרת, פמיניזם תמיד גדל ומשתנה. ככל שהעולם משתנה, פמיניסטיות מגדירות מחדש את משימתן המתמשכת לשיפור חיי הנשים. תמיד יש נתונים חדשים, רעיונות חדשים ונקודות מבט חדשות.
פמיניזם פועל באמצעות הטכניקה המביכה של קריאת תגר על מה שנוח. הפמיניזם התפתח – כמו תנועות אחרות של זכויות חברתיות – על ידי ההבנה שהדרכים הנוחות והמקובלות לראיית הדברים, לא היו בהכרח נכונות, בריאות או הוגנות. מדוע שיהיו חדרי נוחיות שונים עבור ´לבנים´ ו´שחורים´? מדוע לנשים בעלות תעודת קולג´ מוצעות משרות מזכירות ולא משרות ניהוליות? מדוע נשים צריכות להחזיק בסטנדרטים מיניים שונים מאשר גברים? לצד חקירת חוסר ההוגנות הנראית לעין, מתרחשת גם חקירה הדברים אשר נראים נוחים, אבל עדיים מצביעים על חוסר הוגנות שקיימת מתחת לפני השטח, ואשר לאורך זמן עוצרות את הנשים. מדוע יהיה זה רגיל עבור גברים לשלם עבור בת זוגם? או שגברים יחזיקו את הדלת לאישה? הרי אין בכך כל רע, ולא היתה זו שנאת גברים או רצון להשתחרר מהם. זוהי התפיסה שהנחות קטנות אלו, תומכות במערכת שמשלמת לאישה פחות, גורמת לנשים להיות נתונות להטרדה מינית ואלימות במשפחה, ומגבילה את חופש הבחירה שלהן. הפמיניזם לקח על עצמו לחקור את מערכת ההנחות העוסקת ביחסי נשים וגברים בכללותה, בתקוה להפוך את העולם למקום טוב יותר הן לגברים והן לנשים.
גם ריקוד הבטן וגם הפמיניזם זכו לתנופה בתחילת שנות ה- 70, מה שרמז שיש שיתוף אינטרסים בין השניים. כאשר "התנועה לשחרור האשה" דחפה לכיוון יותר משרות לנשים, יותר חופש אישי ויותר חופש מיני לנשים, ריקוד הבטן הציע חופש שנראה כאילו הוא מבטא את המטרות הללו. התנועה עודדה ביטוי עצמי, שחררה את הנשים מהאילוצים בתנועותיהן, עודדה אותן לקחת את מרכז הבמה – קומבינציה משחררת עבור נשים אשר התחילו לראות את הצניעות והנכונות להשאר ברקע המצופים מהן, כמגבילים ושגויים. אין ספק שהריקוד הינו משחרר עבור נשים. אלו מאיתנו שלימדו בשנות ה-70 ראו זאת שוב ושוב: נשים אשר שפת הגוף שלהם נראתה מופנמת ונוקשה והציגו חוסר ביטחון, החלו לפתע להפתח, להניע את המתניים, להופיע, להתבטא. ההליכה לחוג ריקודי בטן היוותה עבור רבות מאיתנו אקט חתרני. כמורה במזרח בסוף שנות ה-70, ידעתי שחלק מתלמידותי הסתירו את העובדה שהן רוקדות. ידעתי גם שחלק מהנשים רקדו את עצמן אל מחוץ לכבלי מערכות היחסים שלהן. דרך ריקוד הבטן, נשים רבות מצאו דרך להמלט, ולו רק לשעה קלה, מהכבלים החברתיים והמגבילים את עצמתן, הרפתקאותיהן, חקירת החושניות העצמית וביטוין הציבורי.
במהלך 30 השנים האחרונות, רקדניות בטן מערביות התבססו על שחרור זה של העצמי הנשי בפירוש שנתנו לאמנותן. קיימות הרבה פילוסופיות ריקוד, ולעיתים קרובות יש דיונים לוהטים לגביהן בתוך הקהילה, אך יחד עם זאת, ככלל, רקדניות תופסות עמדה פחות או יותר פמיניסטית לגבי מה שהן עושות. רוב הרקדניות חשות שהן רוקדות עבור עצמן ועבור הקהל הרחב, ולא על מנת לרצות או לפתות גברים. למרות שהרקדניות מודעות לקיומה של תחרות מקצועית לא נעימה לעיתים, הן מאוחדות בתחושת אחווה עם רקדניות אחרות. רוב הרקדניות חשות שריקוד זה הינו נשי במיוחד, שמה שהריקוד מביע נאמר הכי טוב על ידי נשים ושהריקוד מהווה דרך ביטוי נעלה לעצמן ולנשים כקבוצה. רקדניות נוטות לדון בהיסטוריה של ריקודי הבטן במונחים של פולחן או סגידה לאלילה וריטואלים של פיריון, למרות שמיתוסים אחרים (הרמון ושפחות רקדניות) עדיין שולטים במודעותן של הנשים שאינן רוקדות. רקדניות נוטות לחבב את הדיון בארכיטיפים הממחישים נושאים מרכזיים בריקוד שלהן: אלת האדמה, רקדנית צוענית, מלכה חושנית, נימפה מתוקה וצעירה. דרך דימויים אלו הרקדניות יוצרות רגשות ומעבירות לקהל תפיסות ורעיונות חדשים, מבטאות את עצמיותן ולעיתים קרובות פותחות את הדלת למשהו עמוק ועצמתי בינן לבין עצמן ובקרב הקהל. רקדניות אוהבות יכולת זו שלהן, ובצדק רואות בה עצמה, מתת, קול. ככלל, ההתנסות של הרקדניות תומכת ברעיון שריקוד זה טוב עבור נשים. זהו כלי חשוב להבעה עצמית, ובעיקרו ריקוד נשים, המשקף מהות, מיומנות, עצמה, מיניות ורוחניות נשית.
מאידך, עמדת הציבור הרחב לא תואמת את האופן בו הרקדניות רואות את אמנותן. ריקוד הבטן ממשיך להיות שולי כצורת אמנות; קשה לרקדנית מקצועית להתקבל ברצינות. עיקר הופעות ריקודי הבטן בארצות הברית מתקיימות במסיבות פרטיות (בדרך כלל הופעות קצרצרות ולא הופעה מלאה) ובמסעדות. מסעדות ואירועים חברתיים מהווים מקום מפגש מאוד הפכפך להופעת ריקוד. הרקדנית יכולה לשחק תפקיד עצמתי וליצור תחושת חברמניות וכיף, לרגש אנשים באופן עמוק וליצור חוויה בלתי נשכחת. מנגד, ולמרבה הצער לעתים קרובות זה כך, במועדון או מסעדה היא עלולה להתפס כ´רקע´ הנלווה לארוחה, וההעדפה היא שלא תפריע יותר מידי. היא עלולה להתפס כמקור מתון להנאה, דרך כיפית להתגרות בקהל או בחתן יום ההולדת. היא עלולה להתפס כמקור מפריע של אנרגיות מיניות. ללא קשר לכוונותיה, היא עלולה שלא להיות מסוגלת לפרוץ את הדעות הקדומות של הצופים אשר נוטים לפרש את הופעתה הרב-מימדית על פי הבנתם הם. כתוצאה מכך, רקדניות מתקבלות בקהל באופן שלילי. החברה המערבית מתרחקת מהריקוד: מתעלמים, לועגים, מקטינים.
יש כאן כישלון תקשורתי מהותי. הרקדנית מרגישה שהביטוי העצמי שלה דרך הריקוד הינו חיובי ומלא. היא מודעת לכך שהבעה עצמית ויצירת הרגשה טובה הינם ה´עבודה´ של רקדנית הבטן. אבל עבור הקהל הטיפוסי, הציפיות של החברה הפאטריארכאלית הן שקובעות. הרקדנית מפרה את נורמות החברה: אישה שנוקטת עמדה ציבורית, שמדברת דרך גופה במקום להסתיר אותו, שמביאה חושניות ומורכבות לבתיהם ולמסעדות שלהם. אין פלא שהקהל לעיתים כה קרובות לא רואה מה שהיא עושה.
רקדניות לעיתים קרובות מתלוננות מרות על פרצה זו, אבל מקבלים אותה כבלתי נמנעת. אבל הפמיניסטיות, המחוייבות לקריאת תגר על הסטטוס קוו, צריכות לעמוד על משמעותו. עם התחלפות המילניום, אנו חיים בעולם שונה מאותו עולם של ´התנועה לשחרור האשה´ ומאותו "ריקוד בטן" תמים וכן. פמיניזם כיום עוסק בבחינת נקודות המבט וההשגים של שנות ה-70: האם השחרור של שנות ה-70 הצליח אם ליותר נשים יש קריירה כיום – אבל עובדות יותר ומרוויחות פחות מאשר גברים? מה ניתן לעשות על מנת לטפל בחוסר שיוויון זה? האם השחרור המיני של שנות ה- 70 נתן לנשים את החופש לגלות את מיניותן, או האם זה רק הפך אותן ליותר זמינות.
באופן דומה, פמיניסטית אשר חוקרת את ריקוד הבטן המערבי הטיפוסי כיום, עלולה לחוש אי נוחות מסיבות רבות. רקדניות עשויות להאמין שהחופש האישי המתבטא בריקודי בטן מעצים אותן. אבל אם התנאים החברתיים לביצוע הריקוד הם שוללי העצמה – איך עלינו לפרש את הריקוד?
בהופעות ריקוד בטן שרוב האנשים רואים במערב, רק מעט אנשים מהקהל מבינים מה הרקדנית עושה, ובנוסף האוירה של מקום ההופעה אינה תורמת למופע. הרקדנית עשויה לחוש שיש לה מה להגיד, אבל לעיתים קרובות היא לא יכולה להגיד את זה ולהשמע. החוקרת הפמיניסטית יכולה לראות רקדנית מביעה חושניות זוהרת, מבצעת תנועות חושניות , ומנגד קהל שנע בין תחושת בידור לאי נוחות, או בין עונג לגועל, וקולה של הרקדנית מושתק על ידי הרעש של הצלחות והשיחות ליד השולחנות.
כאילו שרקדניות בטן צועדות הישר לתוך המקום הכי פחות מעצים שהפאטריארכיה הכינה עבורן: חשופות ולא נשמעות.

להמשך המאמר              חזרה לתפריט מאמרים

רקדנית בטן
ריקודי בטן belly dancer
ראשי   פורום ריקודי בטן   סרטוני ריקודי בטן   רקדנית בטן להופעות   חוג ריקודי בטן   על ריקודי בטן   מה חדש?   קרדיטים וקישורים   צור קשר   English
רקדנית בטן   פורום ריקודי בטן   רקדניות בטן   מסיבת רווקות   שיעורי ריקוד   מחול מזרחי   Belly Dance   Belly Dancing