בליל מחשבות על הריקוד

[Tamar]

האם מי שמתרגש לצפות בריקוד בהכרח יתרגש לרקוד? האם מי שנהנה לרקוד בהכרח ירצה לביים ריקודים? האם יש בכלל קשר בין הדברים?

למוזיקה קהל גדול בהרבה מאשר למחול, ולכן ההיצע מגוון בהרבה. אני יכולה להתרגש עד דמעות מקטע ריקוד, בחיי. למרות זאת אני כמעט לא הולכת למופעי מחול. למה? סיבה אחת היא שאני לא כל כך אוהבת מחול על במה. הקטעים הכי טובים שראיתי מימי היו תמיד בסטודיו - ריקוד חופשי, חזרות ריקוד, אימונים. אם היה הרבה מזל הקטעים צולמו במצלמת וידאו ביתית, אם לא הם נגוזו.

הסיבה שנייה מורכבת - לגבי ריקודי בטן, הקרובים ביותר לליבי, המופעים שעולים פשוט אינם ברמה מספיק טובה (למעט בודדים נדירים). באופן אישי אני מאמינה שיש דיסוננס מסוים בין הריקוד העממי, האישי הזה, להופעת במה, ורוב הרקדניות פשוט לא מצליחות ליישב את הסכסוך האינהרנטי הזה. התוצאה ברוב המופעים היא שהרקדנית מעלה משהו שמהווה ביטוי עצמי שלה, אך אינו מספק קהל שבא לספוג אמנות. מופעי מחול מודרני, לעומת זאת, מועלים ברמה מאוד גבוהה, אך רבים מהם הפכו להיות קשים ולא נעימים לצפייה, כמו ללכת לסרט מלחמה. בלט נראה בעיני כדיכוי הגוף הנשי, ובתור אמנות של הגוף הוא יפהפה אך נטול מיניות, שהיא דוקא חביבה עלי.

במוזיקה, מי שלא אוהב קונצרטים יכול ללכת להופעות חיות קטנות, אינטימיות. יש כל מיני ג'אמים בכל מיני קומבינציות. הלואי שהייתי יכולה לצאת בערב לבית קפה שאני יודעת שתהיה בו הופעת ריקוד ברמה מעולה, לא כבדה מידי, לא ארוכה מידי (לי אישית לצפות במופע של חצי שעה זה בד"כ מספיק לגמרי. אני לא מבינה למה אמנים מכל התחומים הכניסו לעצמם לראש שמופע צריך להיות שעה וחצי) ובמחיר סביר.

הלואי ועוד יהיה מקום כזה.

[litaldo]

אמן
בדרך כלל יש לי המון מה להגיד אבל כאן כבר אמרת כל מה שיש...